משנכנס אב ממעטין בשמחה

מנהג הספרדים שלא לאכול בשר בין ב' ל-י' באב, (חוץ משבת שמותר, והמחמיר תבוא עליו ברכה). בשר ויין הם מסימני השפע והשמחה. יש חכמה יהודית כזאת, שהיא חכמת הזמן. והחכמה היהודית קשורה בנפשו ובגופו של אדם.

בזמן הזה ההלכה שהיא זיקוק אורחות החיים הטובים לאדם היהודי, מצווה אותנו למנוע מגופנו הנאות שונות. המניעה גורמת לנו לשים לב בתוך היום יום שלנו שאסור לנו דבר שאנו יכולים להתאוות אליו בשגרה. לא סחבק, אתה לא תכנס לדבוש לנשנש שווארמה. עכשיו אסור. למה אסור? האם אי אפשר לזכור בלי האיסור? ודאי שאפשר. אפשר לזכור את החורבן, אפשר להתפלל ביום כיפור ובתשעה באב מתוך כוונה מלאה, ולחזור הביתה ולאכול כריך ולשתות מים. אם מישהו חולה למשל - מותר לו גם לשתות וגם לאכול. ההלכה אינה בית כלא דוגמטי, היא ביטוי של תורת חיים ותורה שמקדשת את החיים.

אז למה כן יש מנהגי אבלות קלים בחודש אב, וחמורים יותר בתשעה באב? למה יש צמצום המזון המותר עד כדי איסור ממש בתשעה באב? מכיוון שההלכה בחכמתה מעודדת אותנו לזכור את החורבן, את טעמיו, את שנאת החינם, את השחיתות שפשתה במקדשנו ושורות הכוהנים, את שורפי האסמים בזמן המצור, אלה שקנאותם העבירה אותם על דעתם. הדרך של ההלכה להזכיר לנו היא על ידי שיבוש סדר היום שלנו. ממש כמו אותם מפגינים שחסמו הבוקר את הכניסה לכנסת. הם מסמנים לשלטון - זה לא יעבור, ולציבור - משהו חמור עלול לעבור. שימו לב. שנזכה ליחד מחשבות לחורבן ההוא על סיבותיו, ושנזכה כולנו יחד לתשובה שלמה ולראות בשמחת ירושלים.