בני אדם כילדים

לפעמים, אני אוהב להסתכל על אנשים ולדמיין איזה ילדים הם היו. אם מתבוננים בתשומת לב, אפשר ממש לראות את העקבות של הילד באדם הבוגר. לפעמים זה בחיוך, לפעמים בתנועות, לפעמים ברגש אחר. בכל אדם יש ילד, הרי זה ברור, קבור מתחת לשכבות חינוך פרוסי, עטוף בחרמוניות הגנה, שכבות שכבות של מיני כיסויים ותדמיות שהחיים לימדו אותו לעטות.

אוריליוס החכם כתב פעם על איש המעלה “וכן יביט ביפי זקנים וזקנות כמי שמביט ביפי נערים”. נדמה לי שהוא רצה לומר משהו בגנות הגילנות ובשבח אהבת האדם, אבל אני חושב על המשפט הזה הרבה פעמים בהקשר של המקום הילדי. בבית הכנסת השכונתי שלי, אני רואה את הדרשן החרדי זועק הרבה פעמים ומרעים בקולו “מוקצה!”, “חילול השם גדול!”, “השם ישמור, נשים וגברים ביחד בלי הפרדה!”, ולפעמים כשהוא מגזים אני מזכיר לו שרוב העם היהודי הוא כזה. אבל בפעמים אחרות אני מביט על האיש המזוקן לבוש השחורים, ויש שם ילד קטן בחליפה שצועק שהוא צריך חיבוק ותשומת לב. ויש גם ילד עיראקי קטן בן 70 פלוס פלוס שמתווכח לפעמים, ומבקש שיחכו לו עם השמונה עשרה שבלב, כי הוא לא מספיק, כמו קורא לגננת בטיול מאחורי הטור. הילד היווני יושב בדרך כלל בשקט עם המשנה הברורה או עם ליקוטי מדרשים, ורק מדי פעם מרים את העיניים אל המחולף.

הסתכלות על בני אדם כילדים, היא הסתכלות המקלפת מהם שכבות של ציניות, מרירות ופגיעות. זה לא קל לעשות לפעמים, והרבה פעמים הילד שאתה מסתכל עליו רחוק מאוד מהמבוגר שהוא בחייך ובחיי אחרים – הוא יכול להיות כועס, ציני, מכאיב, פוגעני אפילו לפרקים, לא נעים. אבל, מעבר לכל זה, כמו שלימד אותי פרופסור עמיהוד גלעד, בכל בן אדם תמיד יש ילד שהיתה לו פעם אמא שאהבה אותו. גלעד אומר, או זה מה שאני זוכר שהוא בעצם אומר, שתמיד אנשים כמהים לאהבת האם ההיא, ואפילו כשהם עומדים בבוקר בתור לקפה עם מכסה הפלסטיק, זה לא בשביל הקפה כמו בשביל הפטמה הקטנה שיוצא ממנה חלב מתוק וחם, כהנקת בוקר.

בואו ניקח דוגמא קיצונית. ביבי למשל. ילד לבנבן שמנמן, שאבא שלו פרופסור מזניחן שמכור לספרים, ואח שלו הוא סופרמן ציוני לאומי. והוא, מה הוא מבקש כבר שישים ומשהו שנים? שיאהבו אותו. שיעריכו אותו. שמישהו יאמר לו שגם הוא בסדר. והוא רדוף על ידי הסופרמן המת והפרופסור הקפדן, ואפילו שהוא כבר ראש ממשלת ישראל פעמיים וכהן הכי הרבה מכולם, הם ממשיכים לרדוף אותו, לאן שהוא לא ילך, באיזה מטוס שהוא לא יטוס, באיזה מסעדת יוקרה שהוא לא יברח ממנה בלי לשלם, לא משנה כמה מאבטחים יקיפו אותו וחמישים איש רצים לפניו ומצדדיו ומאחוריו, לפחות חמישים, כך אומרים, וההם עדיין משיגים אותו. עכשיו, כשאתה מבין שביבי הוא ילד רדוף, הרבה יותר קל לחיות איתו, ואפילו פוליטית יש לזה משמעויות ברורות ופרקטיות. אבל, ממקום של חמלה, זה מאפשר לראות אותו לא כדאיימון, כשד, אלא כאדם. ומה שנכון לגביו, נכון גם לגבי רב הכותל, וכל האנשים שצועקים בטלוויזיה ובכנסת, וגם הבנאדם שגילה כלפיך קוצר רוח בתור במשרד הממשלתי או זה שהתעלם ממך בקופיקס. לך תדע מה הסיפור שלו, מה יושב עליו, מה כואב לילד שבו.