לך לך מאזור הנוחות שלך

הציווי האלוהי – “לך לך" הוא ציווי על תנועה. בדרך כלל, אנחנו רגילים לחשוב על ציווי אלוהי בתור ציווי שקשור למצוות, ציווי מוסרי, חוק מפי הגבורה. משהו שמרגיש סטטי. תפילת עמידה. צום. שבת, הבדלה או קידוש - כולם דורשים מאתנו לעצור לרגע, להקפיא את תנועת החיים, להפסיק כדי להתמקד. הדיון עתיק ורחב - האם תנועת הרוח (הדתית או לא) היא חלק מתנועת החיים, או שהיא מחייבת אותך לעצור את החיים. סטופ חיים, עכשיו רוח, או שמא הרוח יכולה וראוי שתהיה שזורה בחיים, כמו פודקאסט שמקשיבים לו בזמן שקוצצים סלט עגבניות.

הפעם הציווי הוא על תנועה, ציווי שמחייב שינוי - "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך".

הקב"ה לא אומר לאברהם מה היעד. הוא נותן לו הבטחה "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה, ואברכה מהרכיך ומקללך אאור ונברכו בך כל משפחות האדמה". זו הבטחה עשירה מאוד, אבל את היעד הפיזי לא מגלים לאברהם מיד.

אם הוא רוצה לשים ניווט בוויז, אין לו.

מה זה אומר לצאת לדרך בלי לדעת מה היעד?

זו שאלה תיאולוגית ופילוסופית מעניינת.

אנחנו יוצאים להרבה מסעות בחיים. אפשר אפילו לתאר את החיים עצמם כמסע רוחני.

אנחנו לא יודעים את מי נפגוש בדרך. אנחנו לא תמיד יודעים לאן הדרך מובילה.

אנחנו תמיד עוזבים איזה שהוא מקום בדרך.

ילד שהולך לגן עוזב את המטפלת או את הבית או את חופשת הקיץ.

ילד שמתחיל לקרוא עוזב עולם ללא קריאה.

סטודנט, נכנס לעולם של ניסיונות לגלות חוקיות ולמצוא הוכחות. אולי נסחפתי קצת :)

מי שעובר מארץ לארץ עוזב שפה, טעמים, מולדת.

ל-”לך לך" יש שלושה מימדים: המקום אותו עוזבים, המקום אליו הולכים, והדרך.

נסתכל רגע בדימוי הנהר של הראקליטוס. (לפורלמליסטים - "אינך יכול להכנס לאותו האתר פעמיים" ולדייקנים יש את מחלוקת זנון שאמר שאי אפשר אפילו פעם אחת).

אדם עומד לחצות נהר. הנהר זורם בתנועה ומשתנה כל הזמן.

הגדה שהוא עוזב, השתנתה ברגע שהוא נכנס למים. הוא כבר לא שם. אולי יש עקבות שלו, אנחנו לא יודעים כמה זמן הן תשארנה על הגדה.

כשהוא בתוך הנהר, הוא נאבק בזרם. אם הזרם לא חזק במיוחד, אז הוא מרגיש את המים, הוא הולך על קרקע לא יציבה.

אולי הוא פוגש דג או חיה במים, במקרה הטוב סלמון, במקרה הפחות טוב תנין. תוך כדי חצית הנהר האדם והנהר משתנים שניהם.

הגדה השניה, שהיתה רחוקה ושונה מהגדה שהוא עומד עליה, מתקרבת, ונהיית ברורה יותר, והופכת להיות מציאות. והמציאות, אנחנו יודעים תמיד שונה ממה שדמיינו אותה.

בתוך כל מימדי ההשתנות האלה, בתוך עולם משתנה ושינוי פנימי, מה נשאר כבר לבן אדם? במה הוא יכול להאחז? איזה עוגנים יש לנו כשהכל משתנה כל כך הרבה פעמים בחיים?

זה רק טבעי שנרצה להאחז במשהו. שנאמר לעצמנו – יש לנו משהו להחזיק בו. יציב. הנה, זה לא ישתנה. על זה אני סומך.

ומאוד קשה לחיות חיים עם תודעה מתמשכת לארעיות.

אלוהים נותן לאברהם הבטחה גדולה. ההבטחה היא עוגן.

בקריאת שמע אנחנו אומרים "והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך ושיננתם לבניךף ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשוכבך ובקומך". קריאת שמע, תפילה, קבלת שבת, להיות שיך לקהילה יהודית – כל אלה הם גם עוגנים רוחניים.

השבוע העברתי שיעור בזום לבן מצווה על תפילין. וניסתי להסביר לו מה יש בתוך התפילין, אז חפשתי ושלחתי לו תמונה של תפילין פתוחות. ובחיפוש מצאתי צילום של תפילין עתיקות פתוחות, עם הקלפים הקטנים.

יהודים התפללו במקומות שאנחנו לא יכולים לדמיין אותם. במזג אוויר ובערים שונות מאוד מאלה שאנחנו מכירים. בתוך זמנים היסטוריים משונים מאוד. ובכל אלה, שמרו על קשר של תפילין, קשר של תפילה, קשר של מילים וכוונות.

המילים והטקסט הן העוגנים של עם ישראל במסע שלו. ויש המון עוגנים והם קשורים זה לזה. כשאתה קורא פרשת השבוע ומתקשה, רש"י מלפני אלף שנה שולח לך דרישת שלום – גם אני הלכתי בדרך הזאת. גם אני רואה את השאלה שלך. הנה תשובה אפשרית.

המסע של עם ישראל הוא לא רק המסע ההוא של מצרים, הוא מסע מתמשך. פעם הלכנו בתור שבטים במדבר, ואחר כך גלינו כממלכות, ואלפי שנים נדדנו בזמן בתור קהילות, ובתוך כל התנועה הזאת – תמיד היתה תנועת היחיד, ותנועת המשפחה ותנועת הקהילה שהיא השבט המודרני, והיום אנחנו בעידן שיש לכל אחד מאתנו כמה שבטים, חוץ מהשבט הגדול שנקרא עם ישראל.

בתוך המסע הזה, הקריאה "לך לך" מוכרת כמעט לכולם. אלוהים אומר לאברהם – תהיה בתנועה. בתנועה פיזית, אבל גם בתנועה רוחנית. בתנועה מאדם לעם, ואז בתנועה מאנונימיות לבעל שם גדול, והיום אנחנו רואים שלמשל כל שכנינו המוסלמים, הקרובים והרחוקים – כולם רואים עצמם כבני אברהם, אותו אב המון גויים.

ויש עוד שלב כבר בברכה הקדומה הזאת – “ונברכו בך כל משפחות האדמה". כלומר – יש פה הבטחה שאברהם לא יראה בעיני האדם הפיזיות שלו, הבטחה שהוא יהיה ברכה לעולם. ואולי זה מסר לעם ישראל – שהוא צריך ועתיד להיות ברכה לעולם. להיות גורם פועל וחיובי בעולם שלנו. לא עם ככל העמים. עם שהוא ברכה בחייהם של אחרים.

ובשביל כל זה, אברהם שלנו צריך לעזוב את אזור הנוחות שלו בין הנהרות, ואת הסהר הפורה, וללכת אל ארץ לא נודעת, אל מקום לא מוכר וחדש, מקום שהוא לא היה בו מעולם.

כל זה, כדי להיות ברכה, למשפחתו, ולעמו ולעולם.

לכו לכם מאזור הנוחות שלכם :)